המון פעמים אני אוכלת יותר ממה שתכננתי. באמת.
לפעמים אני גם אוכלת פחות ממה שתכננתי כי אני ממהרת וצריכה לחזור לעיסוקי, כי לא התארגנתי כמו שצריך ובגלל עוד מגוון סיבות.
היופי זה שהגוף שלי יאותת וינחה אותי מה לאכול בארוחה הבאה בהתאם.
או שאהיה רעבה מאוחר יותר או שאהיה שוב רעבה מוקדם יותר.
ושניהם בסדר.
זה לא תמיד כזה פשוט, וזה לא תמיד עובר ללא רגשות אשם,
זה תרגול מתמיד.
אבל אני מודעת לזה. ומקבלת את זה.
ואני זוכרת שכל נקודה היא נקודה להתעשת
ושהגוף חכם מזה וחזק מזה והוא יודע לאזן.
ואם אקשיב טוב טוב, הוא גם יגיד מה הוא צריך ממני.
כשמערכת היחסים שלי עם אוכל נשלטת ע"י משוואות נוקשות של אסור ומותר, במקום לחשוב על הבריאות שלי לפני הכל,
כל חריגה מרגישה כמו אסון.
וכשקורה "אסון", מה יש לנו להפסיד?
אבל אם תחשבו על זה, אין לזה הגיון.
לסיים את חפיסת השוקולד כי אכלתי יותר ממה שרציתי "אז מה זה משנה?" זה כמו לשפוך את כל כוס המים כי קצת נשפך לי ממנה כשהנחתי אותה. כבר נשפך, מה זה משנה?
בטח שזה משנה.
לספוג כוס מים שלמה מהרצפה זה הרבה יותר מסובך מאשר שפריץ קטן.
לא?
Comments